הזוכה במשפטו – זכאי שלא ימצא בחסרון כיס:
בתי המשפט במדינת ישראל פוסקים, כדרך של שגרה, הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ, כנגד מי שהפסיד במשפטו ולזכות זה שזכה בדין.
שוב ושוב נקבע בפסיקת בתי המשפט, כי הזוכה במשפטו, זכאי שלא ימצא בחסרון כיס.
הכלל הזה הוא בסיסי ומובן מאליו. הכלל הזה מקדם עשיית משפט צדק. בעיקרון אין זה ראוי שאדם המוצא עצמו, בלא עוול בכפו, בבית משפט, ישא בהוצאות המשפטיות הכרוכות בניהול משפטו.
תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 הקדישו לנושא הנדון את פרק לד' שכותרתו: "הוצאות המשפט וערובה לתשלומן".
תקנות בית הדין לעבודה (סדרי- דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: "תקנות בית הדין") קבעו אף הן כללים בנושא תחת הסימן "תשלום הוצאות" בתקנות 113 – 116.
בבתי הדין לעבודה הזוכה תמיד נותר בחסרון כיס:
בבתי המשפט הרגילים, נדירים הם המקרים בהם בית המשפט נמנע מלפסוק הוצאות לזוכה בדין. המצב שונה לחלוטין ככל שמדובר בבתי הדין לעבודה וככל שמדובר בבית הדין הארצי לעבודה.
על פי תקנה 113 לתקנות בית הדין, עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או בכל הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של ביה"ד או הרשם.
למעשה, בעניין זה אין הבדל מהותי בין מה שנאמר בתקנה 511 לתקנות סדרי הדין הרגילים לבין הנאמר בתקנה 113 לתקנות בית הדין.
למרות הכל, המדיניות השיפוטית לעניין פסיקת הוצאות בבית הדין לעבודה, הייתה תמיד והינה גם היום, שונה מזו המקובלת בבתי המשפט הרגילים. ברם, בעוד שהמדיניות של בתי הדין לעבודה בעבר הייתה ברורה יחסית, הנה, מדיניות זו איננה ברורה היום, ובנושא הנדון אין שיטה ואין כללים, ואי אפשר לחזות מה ייפסק. נראה כי אין בנושא עקביות וכל שופט ודרכו וכל משפט וקביעותיו.
מקדמת דנא נקבע בבתי הדין לעבודה, כי "אין פוסקים על פי רוב הוצאות משפט כנגד מבוטח, אף אם הוא הפסיד את משפטו אל מול המוסד לביטוח לאומי, או אל מול קופות הגמל, אותן תבע". (דב"ע מד' 0-130 ב"ל נ' גולדפרב, פד"ע טז' 310).
מקדמת דנא גם נקבע בבתי הדין, ש"אין לפסוק הוצאות משפט בסכסוכים קיבוציים". כידוע, סכסוכים קיבוציים יכולים להיות על מיליוני שקלים, ואף על פי כן דרך המלך של בתי הדין לעבודה היא שלא פוסקים הוצאות.
בתי הדין לעבודה הצהירו והבהירו שוב ושוב בפסקי הדין שלהם, כי מגמתם שונה ככל שמדובר בסכסוכי היחיד, דהיינו בהליכים שבין עובד למעבידו. במשפטים מן הסוג הזה, המגמה המוצהרת של בתי הדין לעבודה הייתה לפצות את הצד, שנגרר להתדיינות בעל כורחו, בהוצאותיו הממשיות (דב"ע נו/3-75 שולי פלוספרד נ' ישראל בראודה). ברם, הצהרה לחוד ומציאות לחוד. בפועל פסיקת ההוצאות הייתה רחוקה מן המגמה שבהצהרה הנדונה.
על בסיס המגמה הנדונה, בתי הדין לעבודה אומנם פסקו ופוסקים הוצאות משפט, כנגד זה שהפסיד את משפטו, בסכסוך יחיד. ברם, למרות קביעות בתי הדין לעבודה, שראוי כי הזוכה במשפט לא ימצא בחסרון כיס, הנה בפועל, ההוצאות שנפסקו היו תמיד בסכומים נמוכים מאוד. הרבה פחות מההוצאות הממשיות, שהיו לזוכה במשפט. הרבה פחות מן המקובל בשוק. הרבה פחות מהראוי ומן המצופה.
ניסיונותיהם של עורכי דין לתקוף מציאות זו, בדרכים שונות, לא צלחו.
היו עורכי דין שהביאו בפני בתי הדין לעבודה, פירוט של הוצאות המשפט, לרבות הוצאות בגין שכ"ט עו"ד ומע"מ, אך על פי רוב בתי הדין לעבודה התעלמו מכך ולא פסקו כנגד החייב הוצאות ריאליות, אלא הוצאות נמוכות בהרבה מאלה שהזוכה בדין הוציא.
היו פרקליטים שטענו שיש לפסוק לזוכה במשפט 20% + מע"מ מסכום הזכייה וזאת משום שעורכי הדין נוהגים לגבות שיעור כזה של שכר טרחה מלקוחותיהם. לעיתים נדירות נעשה כדבר הזה. לעיתים נדירות נפסק שכ"ט עו"ד על בסיס אחוזי. באותם מקרים נדירים, כאשר נפסקו כבר הוצאות בשיעור אחוזי, הדבר נעשה, על פי רוב, בהיקף נמוך בהרבה, מהשכר האחוזי המקובל.
הדבר מפתיע לא מעט. אין לשיטה הזו הצדקה. שיטה אחרת נוהגת בבתי המשפט הרגילים. לכל ידוע, שבתי המשפט האזרחיים פוסקים במקרים רבים שכר על בסיס אחוזי. כך למשל, כאשר פוסקים בתי המשפט, לזכותו של נפגע בתאונת דרכים, פיצויים, הם פוסקים כדרך של שגרה לזכותו של הנפגע שכ"ט אחוזי בשיעור המרבי, המגיע לפרקליטו (13% + מע"מ).
במקרים רבים מאוד, החליטו בתי הדין לעבודה להימנע מפסיקת הוצאות, גם כאשר עסקינן בסכסוך היחיד. בעבר נתנו בתי הדין הסברים מהסברים שונים לעניין הזה, על מנת שישמר העיקרון, שהזוכה במשפט לא ימצא בחסרון כיס ועל מנת שהחריגים לכלל יובהרו.
בעניין הזה חלו בשנים האחרונות, שינויים מפליגים.
לדאבון הלב, אנו נמצאים, לגבי הנושא הנדון, במצב של חוסר בהירות מוחלט.
היום, אי אפשר לדלות מתוך הפסיקה, כללים מנחים בעניין הזה. המעיין בפסיקה מגלה ומייד כי אין בעניין הזה שיטה. איש אינו יודע באמת מתי הזוכה ייהנה מפסיקת הוצאות, מתי לאו. איש אינו יודע מה שיעור ההוצאות שייפסק. איש איננו יכול אפילו להעריך את גובה השיעור הזה.
בבתי הדין לעבודה, דרך המלך היום, שמותירים זוכה במשפט, בחסרון כיס:
עיון בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה ובפסקי הדין של ביה"ד הארצי לעבודה, יגלה ומיד שהזוכה במשפטו, גם כאשר מדובר בסכסוך היחיד, נמצא תמיד בחסרון כיס. הוא איננו זוכה להחזר הוצאות ריאליות על ההליך המשפטי בו זכה. הוצאותיו גדולות בהרבה, ממה שנפסק לזכותו בתום הליך משפטי ארוך, יקר ומייגע.
בע"ע 387/06 אנטוניוק אולג נגד עמישב שירותים בע"מ, נתברר ערעורו של עובד כנגד מעסיקו. המערער טען כי הוא זכאי היה בגין תקופת עבודתו לפיצויי פיטורים והפרשי שכר, וכי דחיית תביעתו בבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, לא הייתה במקומה. שני הצדדים היו מיוצגים ע"י פרקליטים. בית הדין שמע את הצדדים לאחר שאלה הגישו סיכומיהם, קיים דיון בפניו שאליו התייצבו הצדדים ואח"כ החליט לדחות את הערעור. בסעיף 5 לפסק נאמר: "סוף דבר – הערעור נדחה, ללא צו להוצאות". מדוע? אין תשובה לשאלה זו. למה הותיר בית הדין את המעסיק בחסרון כיס? שום תשובה אין בפסק לשאלה זו.
בע"ע 437/06 דגילוב נ' מתכת אסידון בע"מ, נתברר ערעורו של עובד כנגד מעסיקו. בערעור ביקש העובד לחייב את מעסיקו בפיצויים על עצם הפיטורין, בגמולין בגין עבודה בשעות נוספות, בשכר עבודה מולן והכל בהיקף המתקרב לכ-200,000 ₪ בערכים של היום.
בפסק דין קצר שיצא מלפני ביה"ד הארצי ביום 2/7/07, נדחה לחלוטין ערעורו של העובד. בקשר עם אותה דחייה, בית הדין הארצי לעבודה אימץ את נימוקיו וטעמיו של ביה"ד האזורי.
בית הדין האזורי קבע בהכרעתו שהעובד לא דיבר אמת, עדותו הייתה מגמתית, היא גילתה טפח והסתירה טפחיים. בית הדין האזורי אף הוסיף וקבע כי העובד ביקש בתביעתו ובעדותו להטעות, אלא שדרכו לא צלחה.
בנסיבות הנ"ל, החלטת בית הדין הארצי לעבודה, שלא לחייב את המערער בהוצאות משפט, יותר מאשר תמוהה.
בפסק הדין התייחס ביה"ד הארצי לעניין ההוצאות וכך הוא קבע לגבי אותו עניין: "סוף דבר – הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא מצאנו מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט וכל צד ישא בהוצאותיו בערעור".
מהן המילים הללו "בנסיבות העניין"? למה נתכוון בית הדין? מה היו אותו נסיבות שהביאוהו להחלטה האמורה? פסק הדין איננו אומר דבר בעניין זה. פסק הדין איננו מבהיר סיבת החלטתו והקורא לא יכול שלא להשתומם.
הנה, עובד מגיש תביעת סרק, על מאות אלפי שקלים בבית הדין האזורי לעבודה (שם נפסקים כנגדו הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ בלבד) ועיקרה נדחה. הינה, אותו עובד מגיש ערעור, על ההכרעה השיפוטית הראשונה שבה נאמרו דברים קשים עליו, על עדותו, על שקריו והטעיותיו. ואף על פי כן, ביה"ד הארצי מחליט כי "בנסיבות העניין" אין מקום לפסוק הוצאות, אף שהוא דוחה באופן מוחלט את הערעור.
בע"ע 334/06 אייל פונטרומלי נ' המכון לחקר ימים ואגמים, נתברר ערעורו של עובד כנגד מעסיקו, לאחר שתביעתו בבית הדין האזורי לעבודה בהיקף העולה על 700,000 ₪ נדחתה. התביעה עצמה נדחתה על ידי ביה"ד האזורי לעבודה, לאחר שהוא קבע כי העובד בא לביה"ד עם "סיפורי בדים". בית הדין האזורי לעבודה גם קיבל את תביעת המעסיק כנגד אותו העובד, על סך של 38,441 ₪.
ומה היו ההוצאות שנפסקו על ידי ביה"ד האזורי לעבודה בתיק הנ"ל? בית הדין האזורי לעבודה הסתפק בחיוב העובד לשאת בהוצאות המשפט של מעסיקו בסך של 15,000 ₪ בלבד.
בבית הדין הארצי לעבודה הסכים המעסיק שלא לעמוד על תשלום הסכומים שנפסקו לזכותו, אבל עמד על כך שהערעור של העובד בקשר עם תביעותיו שלו בהיקף של מאות אלפי שקלים כאמור, יידחה.
אכן, המערער בסופו של ההליך, חזר בו מערעורו וכל שנותר לבית הדין הארצי לקבוע, היה מהו סכום ההוצאות שייפסק בפרשה.
בית הדין הארצי התעלם לחלוטין, מקביעותיו הקשות של ביה"ד האזורי, כלפי העובד. בית הדין הארצי התעלם מכך שערעורו של העובד נדחה לחלוטין והוא החליט לפסוק לזכות המעסיק, בגין שני ההליכים (בבית הדין האזורי לעבודה ובבית הדין הארצי לעבודה) סך של 6,000 ₪ + מע"מ בלבד.
הנה, בעניין הזה של הוצאות משפט, בית הדין הארצי לעבודה, לא רק שלא חייב את העובד בהוצאות נוספות בגין ערעורו על דחיית תביעותיו (מאות אלפי שקלים כאמור), אלא אף הפחית את סכום ההוצאות שנפסקו על ידי ביה"ד האזורי לעבודה.
גם במקרה זה הפסיקה הייתה בכל הכבוד הראוי סתמית, לא מנומקת, נמוכה מאוד מן ההוצאות הריאליות של המעסיק והיא לא קיימה את העיקרון, לפיו הזוכה במשפט לא יימצא בחסרון כיס. גם בפסיקה הזו נאמרו דברים כלליים בקשר עם שאלת ההוצאות, שאי אפשר לדלות מהם את עקרונות השיטה ומהם הקווים המנחים את ביה"ד בעניינים כגון דא.
כל שנאמר בפסק הוא כדלקמן: "לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ואת החומר הנדרש לעניין לגביי פסיקת הוצאות אנו מחליטים שהמערער מר אייל פונטרומלי ישלם למשיבה, בתוך 30 יום מהיום, סכום כולל של 6,000 ₪ בלבד בצירוף מע"מ כהוצאות משפט בבית הדין האזורי ובערעור".
גם בתי הדין האזוריים צועדים באותו שביל עצמו. גם הם פוסקים או נמנעים מלפסוק הוצאות משפט, כאשר בעניין הזה אין שום כללים ואין שום שיטה והכל אקראי וסתמי.
הנה כדוגמא, ביום 4.7.07 נתן בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, בתיק ע"ב 1691/01 פס"ד בעניינו של יוסי סולימני נגד חברת דואר ישראל בע"מ. עסקינן בתביעה להחזרה לעבודה וכן להפרשי שכר ופיצויים בשכר של 440,000 ₪ (קרן). התביעה נדחתה ובית הדין פסק שם כי "בנסיבות העניין לא מצאנו מקום ליתן צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו".
הנה, עוד מקרה אחד מיני רבים, שבהם מוטרד מעסיק לחינם. הנה, עוד תביעה שנתבררה כתביעת סרק שנוהלה במשך 6 שנים ע"י פרקליטים ושלגביה הוצאו בוודאי הוצאות נכבדות. הנה, שוב מקרה שבו צד להליך משפטי שזכה במשפטו, מוצא עצמו בחסרון כיס. מהן אותן נסיבות שהצדיקו את הקביעה הנדונה? כרגיל אין הסבר ולעניות דעתנו אין לכך גם שום צידוק משום בחינה שהיא.
כל העובר על פסיקתם של בתי הדין לעבודה, יגלה כי התופעה הנדונה שגרתית ממש. הדוגמאות דלעיל אינן מיוחדות. כל הקורא מבחין מייד כי אין בנושא הנדון, לא שיטה ולא דרך, לא כללים ולא עקרונות, אלא פסיקה אקראית שעפ"י רוב אין בצדה נימוקים ושיקולים של ממש.
נזקי השיטה:
בכל הכבוד הראוי, נזקי השיטה הזו רבים.
השיטה הזו מובילה למצב מביך מאוד. הזוכה במשפטו מוצא עצמו בחסרון כיס. בעיקרון מציאות שכזו מקוממת. בעיקרון מציאות שכזו אינה צודקת. בעיקרון מציאות שכזו מובילה לתחושה קשה של מתדיין, שנדרש לנהל משפט במשך שנים כשהוא יודע שהצדק עימו ואין מי שמפצה אותו על הזמן והמשאבים שהשקיע.
השיטה הזו מעודדת הגשת תביעות סרק בבתי הדין לעבודה. מה אכפת להם לצדדים למשפט להגיש תביעות, אם בסופו של הליך הוצאות המשפט שנפסקות, הם בסכומים כה זעומים?
השיטה הזו מובילה לכך שצד למשפט, היודע שהצדק עמו, בלא כל צידוק, שוקל מה עדיף לו: האם לשלם לפרקליטו או שמא לשלם חינם לתובעו במסגרת פשרה מיותרת לחלוטין. במקרים רבים, אף שצד למשפט יודע כי הצדק עמו, הוא במודע מתפשר ומשלם סכום שאינו מגיע ליריבו, כי עדיף בעיניו לשלם עשרות אלפי שקלים לצד שכנגד, ולא לנהל הליך משפטי שיעלה לו סכום שכזה ויגרור אותו לאובדן זמן, למתחים, לפגיעה בבריאות ולהליכים נוספים אפשריים בבית הדין הארצי וגם לעיתים בבית המשפט העליון (בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק).
השיטה הזו גם יוצרת אצל מקבלי השירות המשפטי, בלבול ומבוכה. אין יציבות בדין גם בנקודה זו. אין מדובר כאן בעניין זניח. הוצאות משפט הן הוצאות יקרות. צדדים מוציאים כ-20% ולעיתים אף יותר משווי המחלוקת, כדי להוציא את האמת לאור, כדי לזכות במשפטם.
אכן, שיקול דעת ניתן לביה"ד בעניין זה של פסיקת הוצאות, אבל שיקול הדעת הזה צריך להיות עקבי, שיטתי, ערכי. אי אפשר שהוא יביא לכך שתוצאות בעניין הנדון של הוצאות יהיה תלוי בשיקולים נסתרים, שאיש אינו יודע מהם ואם הם מוצדקים.
קביעות בתי הדין לעבודה, כי הם נמנעים מלפסוק הוצאות או פוסקים הוצאות נמוכות באופן מיוחד, משום "נסיבות העניין"(?) או משום "החומר הנדרש"(?) הן בכל הכבוד הראוי, קביעות סתמיות שכאמור גורמות נזק הן לצד הזוכה במשפט והן למערכת המשפטית, הנאלצת להתמודד עם תביעות סרק.
הגיעה העת שגם בעניין זה ייקבעו נורמות קבועות יותר ע"י המחוקק:
המצב הנוכחי בהחלט איננו משביע רצון.
הנושא עצמו הוא נושא חשוב. אי אפשר שלא להסדירו בצורה ראויה. אי אפשר שלא לקבוע כללים בעניין. צריך לחזק את העיקרון שהזוכה במשפט, לא יימצא בחסרון כיס.
בנסיבות שנוצרו, ראוי שהמחוקק יעסוק גם בנושא הנדון.
זקוקים מקבלי השירות לכללים ברורים בעניין.
לפסקי הדין שאזוכרו במאמר:
* עו"ד מנחם חכמון מתמחה במשפט העבודה, ובעל ותק של כ-30 שנה במקצוע. עו"ד חכמון הינו בעלים ושותף במשרד עוה"ד חכמון-אליגון.
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
*** המאמר פורסם באדיבות אתר לשכת עורכי הדין בישראל
|